אתמול, 12/02/2023, הלך דיק פוסברי לעולמו בשל לימפומה (סרטן קשרי הלימפה). נורא קשה להסביר עד כמה ולא הגיונית נראו לי (ולרוב העולם) הקפיצות שלו שהובילו לזכייתו במדליית זהב  באוליפיאדת 1968. הייתי אז ילד בן שמונה, אבל אני עדיין זוכר את התחושה שלי כשראיתי אותו זוכה בעזרת קפיצה "הפוכה מההיגיון" ואת התובנה שהיתה בילד שהייתי אז שלפעמים, הדרך ההפוכה מזו של כולם, היא בעצם הדרך היותר טובה.

אז עם מותו של פוסברי, אני מבקש לפרסם שוב את מה שכתבתי באוקטובר 2018, עליו ועל בארני וואגנר, האיש שקיבל ואולי קצת טיפח את המוזרות של פוסברי.

אבל לפני סרטון קצר על דיק פוסברי:

*****

מאחר ושלשום מלאו חמישים שנה לקפיצתו של דיק פוסברי באולימפיאדת מקסיקו 1968 (ותודה לנחשון שוחט שכתב על כך), אני מבקש לחזור ולהעלות על נס את ברני וואגנר שהיה, תאמינו או לא, מאמן ידען ומומחה שהחליט להקשיב לספורטאי אותו אימן, שהחליט להקשיב לו למרות שזה לא היה מוכן להקשיב לדרכו של ברני.
יודעים מה, לעתים הגדולה הגדולה ביותר של המאמן היא פשוט לא להפריע… והנה סיפורו:

מאמן הוא מי שמדריך ומכוון ספורטאי/ם לפני ובזמן תחרות. תפקידו כולל בחירת האימונים והיערכות טקטית בהתאם ליריב ולנסיבות המשתנות. אבל יש מאמנים שעושים יותר מכך, יש מאמנים שמשנים את פני הספורט בו הם עוסקים.

את עולם הספורט אפשר לשנות באמצעות הקשבה למאמן, אך לעתים יש ספורטאי שגדולתו היא בכך שהוא לא מקשיב למאמנו. גדולתו של המאמן במקרה שכזה היא נכונותו לוותר על כל דרך האימון שלו וללכת יד ביד עם הספורטאי אותו הוא מאמן, וכזה היה ברני ואגנר, מאמנו באורגון סטייט יוניברסיטי של דיק פוסברי, הקופץ ששינה את כל עולם הקפיצה לגובה.

קרל ברני וואדנר (30/09/1924 – 27/05/2013) למד בסטנפורד ואחרי סיום למודי המ"א שלו ב-1949 עבד בארבעה תיכונים וקולג' עד שהגיע בשנת 1965 לאוניברסיטת אורגון סטייט לעמוד בראש תכנית מקצועות השדה והמסלול של האוניברסיטה.

בשנת 1972 הוא נבחר למאמן השנה באתלטיקה ובשנת 1976 היה עוזר מאמן נבחרת האתלטיקה של ארה"ב למשחקים האולימפיים. בהמשך עמד בראש תכנית הספורט בערב הסעודית והיה המנהל האקזקוטיבי של התאחדות מקצועות השדה והמסלול של ארה"ב.

אבל את העולם הוא שינה על ידי כך שהיה מוכן להקשיב לדיק פוסברי.

ריצ'ארד דאגלס (דיק) פוסברי נולד בששה במרס 1947. בהיותו בתיכון, בגיל שש עשרה, מאחר והתקשה לעבור באמצעות טכניקת גלילת הבטן שהיתה המקובלת אז את גובה המטר וחצי הנדרש להצטרפות לקבוצת הקפיצה לגובה, הוא החליט להתחיל להתנסות בדרכים אחרות לעבור את הרף. לאחר שנתיים של ניסיונות הוא הגיע למסקנה שעליו לנתר אחורנית ובהמשך למשוך את רגליו אחורה.

לאחר סיום התיכון נרשם פוסברי לאוניברסיטת אורגון סטטיט שם פגש את ברני וואגנר. בשנתו הראשונה באוניברסיטה ברני שכנע את פוסברי להמשיך לקפוץ בסגנון המקובל, אך מאידך הרשה לו הן לעבוד על הקפיצה שהמציא, והן להתחרות עימה במפגשי סטודנטים של השנה הראשונה. ואולם בשנתו השניה, אחרי שפוסברי קפץ 2.08 מ' בתחרות הראשונה של העונה, שינה וואגנר את דעתו כפי שניתן לשמוע במילותיו של פוסברי עצמו: "לאחר הפגישה ברני ניגש אלי ואמר: "זה מספיק! זה סוף תכנית א' וכעת עוברים לתוכנית ב'. ואז הוא למד את מה שאני עושה, הסריט את זה, ואפילו התחיל להתנסות בהכשרת הקפיצה לקופצים הצעירים יותר."

ההמשך ידוע. באולימפיאדת מכסיקו 1968 זכה פוסברי תוך שימוש בקפיצה הקרויה על שמו במדליית זהב תוך שהוא קובע שיא אולימפי של 2.24 מ', ותוך מספר קצר של שנים הפך סגנון קפיצה זה לשולט בעולם, והכול כי היה מאמן אחד שהיה מוכן לזנוח את כל מה שמוכר לו וללמוד דרך חדשה מהחניך שלו.

הלל וכבוד לברני וואגנר וכמובן גם לדיק פוסברי!!!

קישור לוידיאו של טקס לזכרו של בארני וואגנר